Negative Mitzvot 94, 95, 96, 97;
Positive Mitzvah 86
Certain parts of an animal that is sacrificed must be consumed by fire on the altar.
We are forbidden to place any portion of a blemished animal on the altar to be burned.
(It should be noted that the Negative Mitzvot mentioned in 91-94 deal with an animal that has permanent blemishes.)
This Negative Mitzvah forbids us to offer as a sacrifice even an animal whose blemish is temporary.
HaShem gave seven basic Mitzvot to the non-Jewish people, which are known as "the Seven Commandments of the Children of Noah".
Among these Mitzvot is the Mitzvah in which they are commanded to believe in one G-d, Creator of the Universe.
Many non-Jewish people do believe in HaShem.
The Torah gave them the opportunity to express their belief by offering sacrifices in the Beit HaMikdash.
In this Negative Mitzvah the Torah tells us that animals which have been brought by non-Jews for sacrifice in the Beit HaMikdash may not have any blemishes.
Just as we are forbidden to offer a blemished animal presented by a Jew as a sacrifice, so, too, we are forbidden to offer a blemished animal presented by a non-Jew as a sacrifice.
We are cautioned not to make a blemish in an animal that has been designated to be offered as a sacrifice.
An animal that was designated to be sacrificed to HaShem is considered special and holy.
It must not have any type of blemish, since a blemish makes it unfit for sacrifice. Should it develop a blemish, it cannot be offered as a sacrifice.
Since the blemished animal was considered special, because it was originally designated as a sacrifice, it must be redeemed. (See Negative Mitzvot 92-97.)
The Torah commands us to choose a different animal for the sacrifice in place of the first. This is called "redeeming" the first animal. Afterwards, the first one can be eaten like any other animal.
שיעור קנז
מצות לא תעשה צד
מצוה צד: הזהירנו מהקטיר בעלי מומין. והוא אמרו יתעלה ואשה לא תתנו מהם. ולשון ספרי ואשה לא תתנו אלו החלבים. לא תתנו, אין לי אלא כלם מנין אף מקצתן תלמוד לומר מהם אף מקצתן. הנה התבאר לך שמי שיקריב בעל מום כבר עבר על ארבעה לאוין כשנמנה הקטר אימורין לאו אחד, אמנם כשנמנה אותו שני לאוין כמו שמנאן זה התנא המדבר בכאן הנה יהיה עובר בחמשה לאוין שהוא ימנה קצת האימורין ענין אחד וכלן ענין שני כמו שאמר מהם אף מקצתן אע"פ שהוא לאו אחד, שזה התנא סובר לוקין על לאו שבכללות, לפיכך אמרו בספרי המקדיש בעל מום למזבח עובר משום חמשה לאוין, משום בל תקדיש ומשום בל תשחט ומשום בל תזרוק הדם ובל תקטיר הכל ובל תקטיר מקצתו רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות מיתיבי המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר משום ה' שמות אלמא לוקין על לאו שבכללות תיובתא דרבא. הנה התבאר לך שזה שאמרו עובר בה' אמנם הוא עם סברתו שסובר שלוקין על לאו שבכללות. ולכן ימנה הלאו שכולל כלם ומקצתם בשני שמות וזהו המפורסם מדעת אביי בכל מקום כמו שבארנו בשרש ט' בזה המאמר, ולדעת רבא שאמר אין לוקין על לאו שבכללות אמנם יתחייב מלקות אחד על הקטר כמו שהתבאר בגמרא סנהדרין לפי מה שהמשלנו בשרש ט' וכלן יהיו ארבעה לאוין לבד כמו שבאר הכתוב. שמי שהקדיש והקריב בעל מום לוקה ארבע מלקיות על אלו ארבעה לאוין כמו שבארנו, ואלו הלאוין כלן בבעל מום קבוע כמו שהמשיל הכתוב ואמר שרוע וקלוט ומעוך וכתות ונתוק וכרות ואלו כלן מומין קבועין. והתבארו משפטי מומי הבהמה כלם קבוע ועובר בששי מבכורות. וכן התבארו משפטי אלו הארבעה לאוין בהקרבת בעל מום במקומות מפוזרים במסכת תמורה וזבחים. (שם, שם):
מצות לא תעשה צה
מצוה צה: הזהירנו מהקריב בעל מום עובר. והוא אמרו לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום וגו'. והתבאר בספרי שבבעל מום עובר הכתוב מדבר וזה גם כן ילקה עליו כשעבר והקריבו. (שופטים ושוטרים, הלכות איסורי מזבח פ"א):
מצות לא תעשה צו
מצוה צו: הזהירנו מהקריב קרבנות נכרים כשהם בעלי מומין, ולא נאמר אחר שהוא נכרים נקריב בעבורו בעל מום. והוא אמרו יתעלה ומיד בן נכר לא תקריבו, ומי שעבר והקריב לוקה. (אמור אל הכהנים, שם פ"א):
מצות לא תעשה צז
מצוה צז: הזהירנו מתת מום בקדשים, וזה יקרא מטיל מום בקדשים, וכל מי שיטיל מום בקדשים לוקה, ובתנאי שיהיה זה בזמן שבית המקדש קיים דחזי לקרבן, ובאה האזהרה בזה כל מום לא יהיה בו. ולשון ספרא לא יהיה בו מום לא תתן בו מום. (שם, שם):
מצות עשה פו
מצוה פו: היא שצונו לפדות מה שנתחדש בו מום מן הקדשים ויצא לחולין ויהיה מותר לשחוט אותו ולאכלו והוא אמרו יתעלה רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת. ולשון ספרי רק בכל אות נפשך אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שיפדו. וכבר בארו רמז מצוה זו כלומר פדיון הקדשים במסכת בכורות ובתמורה ובמקומות מחולין וערכין ומעילה. (ראה אנכי, איסורי מזבח פ"א):